ריטב"א על קידושין מ״ה

1 מת זה שנתקדשה לו שלא לדעת ונפלה לפני אחיו בעודה קטנה או נערה אר"ה א"ר עשה בה היבם מאמר צריכה גט וצריכה חליצה וצריכה מיאון ופרישנא צריכה גט שמא נתרצה האב בקידושי שני ואשה גמורה היא וצריכה חליצה שמה נתרצה האב בקדושי ראשון והוי יבמה גמורה של זה וצריכה מיאון להכרזה שלא יטעו בקדושי אחותה שמא לא נתרצה האב לא בקידושי ראשון ולא בקידושי שני זו פנויה גמורה היא וקידושין תופסין באחותה וכשרואין העולם שנותן לה גט כסבורין שהיא גרושה גמורה ושאין קדושין תופסין לו באחותה להכי אתי מיאון להכריז שאין קידושיה גמורין ואין הגט בא אלא משום הספק וקשיא לן אי משום הודעה והכרזה שלא יטעו באחותה למה לי מיאון הא כיון דאיכא חליצה מידע ידעי דלאו גרושה היא אלא ספק חלוצה וקידושיו תופסין באחות חליצה דהא כ"ע ידעו דאחות חלוצה קדושין תופסין בה כדאמרינן בסמוך תדע דהא קיי"ל יבם שעשה מאמר ביבמתו צריכה גט למאמרו וחלוצה לזיקתו ולא מצרכינן לה מיאון שמא יאמרו אין קדושין תופסין באחתו כיון דאיכא חליצה תו לא טעו ומאי שנא הכא דצריכא מיאון ואיכא דמתרצי דהכא חיישינן דלמא איכא דידע בגט ולא ידע בחליצה ואתי למטעי אבל השתא דאיכא תרתי חליצה ומיאון כולי עלמא ידעי ואי איכא מאן דלא ידע אנן כל מה דאפשר לתקוני מתקינין והתם דסגי ליה בגט למאמרו וחליצה לזיקתו משום דגדולה היא ולא שייך בה מיאון ואלו היתה קטנה הכי. נמי שצריכה מיאון גם כן. ולא נהירא:

2 אבל הנכון דהכא אפילו מאן דידע בחליצה טעי בגט לדונ' בגרושה דבשלמא ביבם דעלמא הנותן גט למאמרו ליכא למטעי אפי' למאן דלא ידע בחליצה דהא גט יבמין הוא ומתוך לשונו מוכח שאינה גרושה אלא חלוצה דהא קרי לה יבמה ומפרש גופיה שנותן גט למאמרו אבל הכא שאנו מצריכין לה גט משום חשש שהיא אשתו גמורה שנתרצה האב בקידושיו ולא בקידושי אחיו הרי לשון הגט כלשון הגט שעושה איש לאשתו ואינתתיה קרי לה והרואה אותו אע"פ שראה בחליצה אומר קמו בהו רבנן בקידושי ראשון וידעו שלא נתרצה האב בהן ולא היתה אשתו כלל וחליצה דעבדי בטעות היא ובקדושין של זה נתרצה האב וגרושה גמורה היא דאי לא גט יבמין היה עושה אותה ולפיכך צריכה מיאון מיהו בנערה דלא אפשר במיאון סגי לה בחליצה דמאי דאפשר לתקוני מתקנינן והשתא לפום האי שיטתא העושה מאמר ביבמתו גמורה אפילו היא קטנה אינה צריכה מיאון בחליצה וגט סגי לה שגיטה מוכיח עליה היה. נכון. רבינו הגדול ז"ל:

3 והקשה הראב"ד ז"ל למה לי למימר הכי שמא לא נתרצה האב לא בקדושי ראשון ולא בקדושי שני בלאו הכי נמי מצי למימר שמא נתרצה האב בקדושי ראשון והוי חליצתו גמורה וקידושיה תופסין באחותה והרואים הגט יאמרו אין קדושין תופסין באחותה ותירץ דאלומי אלים קושיא דאפילו מי שסבר שאין קדושין תופסין באחות חליצה איכא למיחש שמא לא נתרצה האב בשניהם ופנויה גמורה היא וקדושין תופסין באחותה ואינהו נדייני לה בגרושה או בחליצה ואמרי דאין קדושין תוספין באחותה ולא נהירא. ואחרים תרצו דאיהו בעי למימר דזימנין דלא תפסי קדושין באחותה בין לראשון בחייו בין לשני אחריו לפי שלא נתרצה האב בקידושי שניהם ואינהו כי חזו לחליצה דייני לה כאשתו של ראשון ויאמרו שלא תפסי קדושין בחייו באחותה. כי חזו לגט דייני לה כגרושה ואמרי שאין קדושין תופסין לזה באחותה ויבא טעות לעולם בקדושי שניהם באחותה ונכון הוא:

4 והרב בעל המאור ז"ל תירץ דאלו נקט שמא נתרצה האב בקדושי ראשון זימנין דכי אמרי עלמא אין קדושין תופסין ליבם באחותה דהוי הכי קושטא דמלתא כגון שנשאה יבם שלא לדעת אביה דאי אמרה נתרצה האב בקידושי ראשון יבמה גמורה היא וכשנשאה יבם אפילו בעל כרחי של אב הרי היא כאשתו גמורה וגט דיהיב לה גט מעליא הוא ואין קידושין תופסין באחותה אבל השתא דאמרינן שלא נתרצה האב בקידושי שניהם אין במעשה שניהם כלום ופנויה גמורה היא וקדושין תוספין באחותה. וגם זה נכון. והלכתא כרב הונא דליכא מאן דפליג עליה:

5 הנהו בי תרי דשתו חמרא תותי ציפי בבבל כו'. עד אמר רבינא אפי' למ"ד חוששין שמא נתרצה האב נתרצה הבן לא אמרינן פי' האי עובדא בדשדיך הוה דאי לא ליכא מאן דאמר נתרצה האב וכ"ש נתרצה הבן ופרכינן וליחוש דלמא שליחא שוויא פירוש דלמא שליחא שוויא בעדים והלכו להם למדינת הים דבלאו הכי לא מהימן שליח גופיה דהוה שליח כדכתיבנא לעיל והא דחיישינן הכי משום דשדיך ורגלים לדבר לחוש שאין אדם מקדש אשה לבנו שלא מדעתו ומפרקינן לא חציף איניש לשווייה אבוה שליח משמע מהכא לכאורה דבאינשי דעלמא דליתיה להאי טעמא שקדש אשה לחברו דחיישינן דלמא שליחא שווייה להצריכה גט מספק ואע"ג דלא טען שליח כ"ש בטעין ודוקא בדשדיך כי הכא. וי"ל דבאינש דעלמא פשיט לן טפי דדילמא עביד מנפשיה ובאבוה הוא דהוה חיישינן אי לאו האי טעמא וזה נכון אלא שראוי להחמיר:

6 ופרכי' ודלמא ארוצוי קמיה מעיקרא. פירוש וחזא האב דניחא ליה לבריה בקידושין אלו וכי קדש' ניהלה חשיב זכות וזכין לאדם שלא בפניו אא"כ שמענוהו מוחה אח"כ כששמע והכא הרי אינו מוחה ולפיכך אע"פ שכבר נתאכלו המעות לית לן בה דהכא ברצוי בן לא אתינא אלא מדין זכייה בין שנתרצה מתחלה קודם קידושין או אח"כ אבל ברצוי דאב בקטנה בעינן שיהו המעות בעין בשמת רצוי כדכתיבנא לעיל:

7 א"ל רבה בר שימי בפי' אמר רבינא דלא סבר לה להא דשמואל נראה מדברי רבינו אלפסי ז"ל דהכי קאמר אין לנו לחוש לכל זה דרבינא לית ליה דרב ושמואל שאפי' ידענו בבירור שנתרצה האב כששמע אינו כלום וכ"ש כשנתרצה הבן. לפיכך כתב הוא ז"ל בין נתרצה האב בין לא נתרצה האב לא הוו קידושין וכן פירש ג"כ בעל הלכות ז"ל ואין דבריהם נכונים חדא דכי נתרצה האב מאי טעמא לא הוו קדושין תדע דהא בנתקדשה לדעת והלך אביה למדינת הים ונשאת שלא לדעת לא חששו אלא אם יבא אביה וימחה או לא הא אלו נתרצה נישואיה נישואין לתרומה ולירושה ויותר הוא מפסיד בנשואין מקדושין ומהני רצוי דידיה וכולה שמעתין נמי הכי רהיטא דלא איפלוגו אלא אי רתח אי איתנחא דעתיה ובירושלמי ג"כ שאמרו בא אביה ועקר קידושיה מכלל שאלו בא וקיים הם קיימים. ועוד דאכתי מאי דאהדר ר"ש תינח דלא חייש לרצוי דבתר הכי דלא מהני שליחות מאי איכא למימר דליכא למימר דאפי' עבדיה שליח ברא לאבא או שאמר האב לבתו צאי וקבלי קדושיך דלא מהני דהא ליכא לאסוקי אדעתה כלל אלא ודאי ה"ק דרבינא לא חייש לשליחות מסתמא דכוותה נמי אית לן לפרושי דה"ק דרבינא לית ליה דרב ושמואל למיחש שמא נתרצה האב מסתמא אבל בודאי נתרצה מודה דהוו קדושין ואפילו בדלא שדיך וזה פשוט ואין בו בית מיחוש וכן נראה מפירוש רש"י ובעלי התוספות ז"ל. ומסתברא דסתמא נמי הלכה כרב ושמואל דרב הונא ורובה דאמוראי כוותיהו ס"ל וכוותיהו נקטינן ולחומרא ולא כעולא ורבינא לקולא ויש מי שפסק כרבינא לקולא דבתרא הוא ולא נהירא לן:

8 הוא אמר לקריבי והיא אמרה לקריבי כו'. עד דלא טרח. יש אומרים דהאי עובדא בשדיך לקריביה הוה דאי לא בלאו טעמא דאביי ורבא לא הוה חיישינן לנתרצה האב ולא משמע מגופא דעובדא כלל דהוה שידוכין בקרביה אלא דשידוכין מ"ט בעינן להו משום גלוי דעחה דניחא ליה הא גלי הכא דעתיה טפי כנ"ל. והלכתא כרבא לפום פשטא דמילתא הא דאביי ורבא כרב ושמואל שייכי דאי לאו הני טעמי הוו חיישינן לשמא נתרצה האב אלא שיש לדחות דשאני הכא שהיה אנוס בקדושי קרובה ואי לאו הני טעמי בכי הא חיישינן שנתרצה ובנתרצה ודאי מהני ושלא כדברי רבינו אלפסי ז"ל:

9 נתקדשה לדעת והרי קידושי תורה והלך אביה למדינת הים ועמדה ונשאת שלא לדעת וכל נשואי קטנה שלא ברצון אביה כמאן דליתנהו דמי ואין לה אלא דין ארוסה מי חיישינן הכא שנתרצה האב בנשואין או לא רב אמר אוכלת בתרומה עד שיבא וימחה פירוש דכיון דארוסה גמורה הוא מן התורה ראויה היא לאכול בתרומה מן התורה. דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה ואין אסורה אלא מדרבנן הלכך תלינן לקולא בדרבנן ואמרינן דנתרצה האב ואכלה רב אסי אמר אינה אוכלת שמא יבא אביה וימחה ונמצאת זרה אוכלת בתרומה למפרע פי' לאו דוקא זרה דהא מדאורייתא מיכל אכלה כיון דקדושיה מן התורה אלא אשגרת לשון בעלמא נקט וה"ק ונמצאת זרה דרבנן אוכלת בתרומה למפרע שלא כדין. וזימנין דהוה זרה גמורה כגון שנמצאת בה סמפון ומחל הוא ע"מ שלא ימחה אביה בנשואיו דכי אתי אביה ומחי בטיל תנאה והוו קידושי טעות למפרע והוי זרה כנ"ל כתב בעל הלכות ז"ל קטנה דאיתיה לאבי' במדינת הים ואנסיבת אמה איתשאילת הא מילתא כמה זימנין קמי רבנן דשפיר עבדא אמא דנשואי' תקינו לה רבנן להם דומיא דיתומה כו':

10 אבל בעלי התוספות ז"ל מחמירין ואומרין דלית לה למעבד הכי ואי עבדא לא שרינן לה לבעלה ואסורה לישב תחתיו ולשמשו דחיישינן שמא יקדשנה אביה במדינת הים לאחר. וכי תימא והא בת כהן ועבד כהן שהלך הוא למדינת הים אוכלים בתרומה ולא חיישינן שמא קדש הכהן בתו לזר או מכר עבדו. הא לא קשיא דשאני התם דלא עביד הכי שלא יהא מכשילן שהרי הניחן אוכלים בתרומה אבל הכא פנויה הניחה ובדעתו שאינה יכולה להתקדש שלא מדעתו ותו דהתם לא חיישינן שמא מת או קדש או מכר משום דנוקמינהו אחזקיהו דאכלי בתרומה אבל הכא לית ליה חזקה להך ואע"ג דלית לך למיחש שמא קדש אית לן למיחוש שמא יקדש כדאמרינן התם בגיטין. שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן ואע"פ שיש לומר דנימא כל שעתא ושעתא עדיין לא קדש כי אמרינן הכי למאן דאית ליה חזקה אבל זו אין לה חזקה שכיון שעומדת ברשות אביה אינה בחזקתו של זה כלל עד שנתירנה לו והדבר ראוי להחמיר בו:

11 הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי. איכא מאן דסבר אפילו הכי הלכתא כרב דהא אשכחן דכוותה במסכת מגילה דאמרינן רב אמר מגילה בזמנה קורא אותה ביחיד שלא בזמנה בעשרה ורב אסי אמר בין בזמנה בין שלא בזמנה אין קורין אותה אלא בעשרה הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי ואפ"ה קיימא לן כרב דאמרינן הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא וה"מ בציבור אבל ביחיד יצא אלמא דנקראת ביחיד כרב ולא חיישי למאי דחש רב לדרב אסי ולאו ראיה היא דהתם לא חש רב לדרב אסי אלא לכתחלה אבל בדיעבד מודה דיצא כאידך דאמרי' דביחיד יצא בדיעבד דהקורא דיעבד משמע הלכך בהא דשמעתין חיישינן לדרב אסי לחומרא ואינה אוכלת. ומודה רב לענין ירושה שאם מתה אינו יורשה אוקי ממונא בחזקת מאריה וה"ה דלית לה כתובה דמן הנשואין מיניה ואינה חייב בקבורתה ויורשיה קברי לה: